טובת הילד

" ילדים עד גיל שש יהיו אצל אמם אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת"

לשון סע' 25 לחוק הכשרות המשפטית.

בסעיף זה הונחה התשתית המשפטית למונח הידוע "חזקת הגיל הרך".

משמעותו העיקרית של מונח זה הינו שטובת הילדים מחייבת לעת פרידה של הוריהם או לעת גירושין כי יהיו במשמורת אמם.

אמנם הלכה זו מוגבלת עד גיל שש אך לרוב היא מורחת בהיבט המעשי לכל תקופת התבגרותם של הילדים.

על אף האמור ,בתי המשפט למשפחה מחוברים למציאות החיים בימינו,

שבה התפקיד המסורתי של האישה כעקרת הבית ,והמטפלת ומגדלת את הילדים אינו תמיד כפי שהיה, קיים כיום שוויון בין ההורים במעמדם ובתפקידם במשפחה ומחוצה לה.

יתירה מזו, לעיתים קרובות אנו מכירים מצבים שבו הדמות הדומיננטית בבית הינו האב,בעוד האם היא המפרנסת.

בכל מקרה המוסכמות אודות תפקידי האיש והאישה בבית ומחוצה לה, השתנו,ולפיכך גם בתי המשפט מכירים בכך ש"חזקת הגיל הרך" לא צריכה להיות כה חד משמעית ונוקשה,

בתי המשפט יהיו קשובים לחוות דעת  המומחים שהינם לרוב פסיכולוג המומחה לגיל הרך ופקידת סעד, ויתייחס לכל מקרה ומקרה לגופו כאשר הכלל המנחה הינו "טובת הילד" .

כך כדוגמה כב'  השופט יעקב כהן בבימ"ש למשפחה כפר סבא, הוציא תחת ידו זה מכבר, פסק דין  ולפיו  במקום שביהמ"ש מוצא ,בהסתמך על  התשתית העובדתית וחוות דעת המומחים, כי טובתם של הילדים, דורשת מסירת המשמורת בהם לידי האב, חרף גילם הרך ,לא תהווה החזקה מכשול לקבלת החלטה שכזו".(תמ"ש 9892/01)

באותו  פסק דין בית המשפט קבע שמשמורת הילדים תהא בידי אביהם, הגם שהילדים  באותו מקרה ,היו בני 3 ו5 שנים .

לסיכומו של דבר ייאמר כי בעניין משמורת הילדים, כמו ברוב העניינים האחרים הקשורים  לתחום דיני המשפחה ,אין בשום מקרה ובשום אופן חוקים וכללים נוקשים, ובכל הנוגע לילדים יש להתייחס לכל ילד לגופו,לצרכיו,הפיזיים והרגשיים,ולדאוג שגם בעת קשה של פרידת הוריו לא ייפגע.